פתחתי בלוג לשם הפוסט הזה, פשוט כי אין עליהם ולו מילת טקסט אחת בעברית ברשת.
טוב, אולי "מילת" יש. משפט אחד, בערך הויקיפדיה של ריברדאנס: "המוסיקה במופע באירוויזיון נוגנה על ידי מקהלת אנונה הקלטית, בפסקול שנכתב בידי ביל וילן."
לא אתעכב על אי הדיוקים המביכים שמכיל משפט קצר זה, אך אספר שדרך ריברדאנס התוודעתי אליהם.
בין תקופת הפרימה-בלרינה לעידן כוכבת ברודווי/ווסט-אנד בחיי הפנטזיוניים, היו גם רגעי ג'ין בטלר - הרקדנית הסולנית במופע ״ריברדאנס״, לצדו של מייקל פלאטלי, החל בקטע המחצית של משדר האירוויזיון מדבלין 1994, ועד למופע הבינלאומי המלא והמצליח. בחורה עדינה, אדמונית וגבעולית, במבט ראשון לא הייתם חושדים שרגליה מסוגלות לוירטואוזיות כזו. (1:05)
אז רציתי כמוה. הייתי צופה בקלטת בלופים, מקשיבה לפס הקול באדיקות, ממציאה פרשנות משלי לצעדי הריקוד המסובכים. מאוחר יותר גם הצטרפתי לחוג מחול אירי ב"מחולה", חוויה נפלאה שנגדעה כשפיתחתי רגישות יתר לרעשים. מאז, ה-Hard Shoes שלי מעלות אבק במגירה אבל את פס הקול המרהיב לא עזבתי.
בשלב כלשהו, תפסה את אזני המקהלה. אני שרה בְּמקהלה מאז גיל 9 ומכירה את תהליך העבודה בה, את הרגעים המענגים והמייאשים, את הרדיפה אחר אחידות ונקיון וכוונה. שמעתי המון מקהלות, כזו עוד לא. צליל כזה, צבע כזה, הגיה ואחידות הגיה כזו. צפיפות הרמונית שלא הכרתי קודם בשירת מקהלה, צפיפות אירית. (0:53)
אז מה הם, מקהלה בפני עצמה או מקבץ זמרים שנאסף לצורך הפרויקט? חיפוש קצר מאוד (באנגלית, כמובן) הוביל לאנוּנה, הרכב קולי שנוסד באירלנד עוד ב-1987, ע"י אחד בשם מייקל מקגלין. מבלי להתעמק יותר מדי בהסטוריה, צללתי ליוטיוב, הישר אל הקטע הזה:
מילות השיר הן דווקא בגאלית סקוטית
מיהו הסולן הזה שתווי פניו מזכירים לי באופן מחשיד את מייקל פלאטלי, מה הוא מחרטש שם עם החיוך השובבי והזחוח הזה, מי זה ההוא בקצה הימני שנורא דומה לו, איך הם נכנסים ככה ביחד ונשארים ביחד וזה נשמע ונראה כל כך קליל ופשוט?
הסולן שמו ג'ון מקגלין, וזה שנורא דומה לו הוא אחיו התאום מייקל, מייסד ומנהל המקהלה. מנהל ולא מנצח, שכן כפי שנוכחתי לראות בעשרות הקליפים הבאים, הם מופיעים ללא ניצוח כלל. מקגלין מוביל ומניע מתוך סקציית הטנור, אבל האפקט המשודר כלפי חוץ הוא של גוף שנע יחד.
הרפרטואר כולל עיבודים (כמעט כולם של מקגלין) לשירים איריים בשפה האירית ובאנגלית, עיבודים חדשים למוסיקה עתיקה בלטינית, צרפתית, ספרדית ועוד, אך העיקר הוא יצירותיו המקוריות של מייקל מקגלין. רובן ככולן - יפהפיות. לטעמי, לפחות.
יש א-קפלה ויש בליווי תוף/נבל/כנור/חליל/חמת חלילים אירית. יש שירי אווירה, מחולות קופצניים, זמירות ימי-ביניימיות, קינות, שבחות לאל ולמשיח הצלוב ושבחות לטבע (שמש, ירוקת, ים, דגים, אצות...), שבחות ותוכחות לאהוב ולאהובה. יש שירי בנים, שירי בנות, שירי כולם והרבה קטעי סולו. לכל זמר גוון אחר ואיכשהו הכל מתמזג, כפי שמתבקש, אך חשוב לציין שבמקהלה משתתפים זמרים בעלי הכשרה קלאסית נרחבת לצד כאלה ללא הכשרה כלל. לזו יש ויברטו עשיר ולזו קול אוורירי וקטן. ופה היופי הגדול ביותר לדעתי. מעבר לקונספט המגניב, הסאונד שנוצר הוא צלול ופתוח וגם אנושי ושברירי. קולו של מקגלין, שמבצע רבים מהסולואים, גם הוא כזה.
בעוד שהווייתו של ג'ון לפעמים אומרת "טוב, אז אני קצת משועשע מכל מה שהולך פה... אבל אני אעשה את זה עד הסוף והכי באיזי", והתוצר כובש ומקסים, ולזמרים האחרים יש קולות חודרי רקמות, מייקל הוא אחר. הוא לא "זמר" בהגדרה, לא זמר מובן מאליו, לא קול מובן מאליו. שומעים שזה לא בא לו בקלות, שהוא עובד. אין בו יומרה כשהוא בא לשיר, אין מלאוּת בעצמו, אפילו קצת ביישנות, אולי. וזה מה שכל-כך מהמם כשהוא שם. נו, מה המילים. זה לא קול "יפה" וחסר מאמץ. אני לא מסכימה עם הטענה שחוסר המאמץ הוא האידאל. כלומר, לא שבמאמץ ולחץ קולי יש משהו חיובי, כן? לא לזה הכוונה. אבל כששומעים שזה תוצר של חריש עמוק... בי זה נוגע הרבה יותר מאשר קול קטיפתי או שמימי, ואולי מנותק מהקרקע.
כפי שהוא אמר לזמר אמריקאי צעיר בסדנה (עליה תקראו בהמשך, אם תמשיכו) שניסה את כוחו באחד הסולואים:
כפי שהוא אמר לזמר אמריקאי צעיר בסדנה (עליה תקראו בהמשך, אם תמשיכו) שניסה את כוחו באחד הסולואים:
"People are looking at you and going 'Oh my God, that's REAL!', not 'Oh my God, that's a singer! He's singing! Oh, he's got a nice voice..."
הפוסט הזה שכתב מייקל על דרכו העקלקלה בענייני קול ושירה חיזק את התחושות האלה שלי וקצת עודד (ועדיין מעודד) אותי בתקופת משבר זהות קולית משלי.
לו ידע עברית והיה קורא את כל זה, היה בטח מגיב ב"לא, פה את טועה, זה לא נכון, כאן את לגמרי לא בכיוון... אבל תודה בכל מקרה!" כפי שלעתים מגיב לסרטונים בערוץ היוטיוב של המקהלה תחת שם המשתמש brezairola, אבל מ'כפת לי אני.
במהלך 26 שנות פעילותם הוציאו אנוּנה 16 אלבומים (Illumination האחרון והנפלא ב-2012), ועל אף שמולדתם לא חיבקה וקידמה אותם כיאה וכראוי, מחוצה לה הם זוכים להכרה והצלחה רבה. תווים של היצירות נמכרים באתר הרשמי של המקהלה והן מבוצעות במקהלות מקצועיות וחובבות. הם מופיעים ברחבי העולם (כעת בסיומו של סיבוב נרחב בקנדה) ומעבירים סדנאות וכתות אמן. דוגמית:
לארץ מעולם לא הגיעו ושמם לא מוכר כאן. הבנתי שמקהלת העפרוני ביצעה כמה יצירות שלהם, הלוואי ויכולתי לשמוע. אבל זה הכל... וחבל. אם אני טועה, אשמח לשמוע :)
כשהגעתי לבסוף לעמוד הפייסבוק הרשמי של אנוּנה, כבר הועלה לשם קליפ המסכם את סדנת הקיץ הבינלאומית הראשונה שקיימה המקהלה בדבלין באותו הקיץ - 2011. אכלתי את עצמי כהוגן על שלא גיליתי אותם ואת האפשרות הזו מוקדם יותר ונדרתי שאת הסדנה הבאה לא ארשה לעצמי לפספס. איך - דבלין, המבטא, הג'ינג'ים, המזגאוויר, הירוק ואנוּנה... זה לקח שנתיים, אבל ברגע שהגיע, מיהרתי למלא טופס הרשמה והתחלתי לעבוד על קטע אודיו לצרף אליו.
הקלטתי טייק אחר טייק של תפקידי האלט ב-Suscepit Israel מתוך המגניפיקט של באך ו-O Bone Jesu של ברהמס, יצירות אהובות ששרתי במקהלת אנקור (האהובה) בתיכון. בואו נאמר שלא נכר שיפור מנסיון לנסיון. ואז חשבתי, בעצם, למה לי? בשביל מה אני ישראלית?... הקלטתי ולבסוף שלחתי בית מ-"שמור וזכור" (מתוך הפיוט "לכה דודי" לרבי שלמה הלוי אלקבץ) בלחן במסורת יהודי תורכיה, שלימדה הפייטנית הדס פל-ירדן במסגרת המפעל המופלא קהילות שרות פיוט וניגון. אז נכון, פיוט תורכי מפי אשכנטוזה גמורה לא בדיוק מבשר טובות, אך קיוויתי שלאוזן האירית זה לא יצרום יותר מדי. מסתבר שטוב עשיתי - התשובה החיובית הגיעה תוך כמה שעות, ועליתי על גדותי מהתרגשות.
קיבלנו רשימה של יצירות ללמידה בע"פ (עד כמה שניתן), עם תווים, קבצי אודיו ומדריכי הגייה ליצירות בשפה האירית, בעזרתם כתבתי תעתיק עברי...
חרשתי, שיגעתי את חברותי לעבודה, ארזתי ונסעתי ל-8 ימים - 4 ימי סדנה ו-4 ימי שוטטות, לינה בהוסטל בחדר משותף ומעורב, ולבדי. היו נופים, הייתה מיתולוגיה והיסטוריה אפלה, היה שוקולד, היו רגעים מסויטים של הליכה לאיבוד, ובכלל המון המון הליכה, אבל העיקר, הסדנה.
הגיעו אנשים מכל הגילאים, מ-13 ועד 60+, תלמידים למוסיקה, זמרים, מנצחים וחובבי שירה. מצפון ודרום אירלנד, אנגליה, ארה"ב, דרום אפריקה, הולנד, ספרד, איטליה, מלטה וירושלים.
 |
| תמונה קבוצתית בפארק מריון סקוור, תמונה: Martha Clarke Images |
חברי מקהלת אנוּנה עצמם לקחו חלק פעיל בסדנה ונכחו בכל החזרות וההרצאות כאחד האדם. היה הדיסטנס הצפוי, מעצם היותם קבוצה מלוכדת בתוך אסופה אקראית של זרים, אבל היו נחמדים ומסבירי פנים ושמחו לעזור ולענות על שאלות. נוכחותם הייתה מלאה הרבה יותר מבכל קונצרט ממוצע - מופיעים בדר"כ בהרכב של 6 גברים ו-6 נשים, כאשר מייקל נמצא כמעט תמיד, וכל השאר עשויים להתחלף. מאגר הזמרים ה"זמינים" גדול בהרבה מההרכב הדרוש, וכל הזמן מגויסים כוחות חדשים בעת שאחרים עוזבים. כולם, אגב, נדרשים לדעת את כל התפקידים שהם מסוגלים לשיר על בוריים, כדי שכל וריאציה של הרכב הזמרים תוכל לעבוד, וכל זמר במקהלה צריך להיות מסוגל גם לשיר כסולן.
השרידים מדור המייסדים של המקהלה הם מייקל, ג'ון, לוסי צ'מפיון - אשתו הבריטית של מייקל, מוניקה דונלון - מצו-סופרן מדהימה ובלתי שגרתית שהביאה את בתה בת העשרה לסדנה, ומרים בלנרהאסט - מצו-אלט אחושלוקי, ה-Choir Mistress של המקהלה. לה יש בת בוגרת יפהפיה, כבר חברה מן המניין במקהלה.
מרגע שהתכנסנו והסתיימו הברכות וההקדמות, היו כמה דגשים שנקדחו הישר לתודעתנו: מילים - לומר את המילים, על כל הכרוך והמשתמע. נשימה - נכונה, אידיווידואלית וקבוצתית, נשימה גנובה שקטה כשנגמר האוויר ונשימה קולנית כאלמנט ריתמי. כולם עושים את אותו הדבר באותו הזמן - קולית, פיזית, דינמית, אינטרפרטטיבית (בהיעדר מילה פחות פלצנית). להפסיק לעשות דברים לא מועילים - במקום להתבחבש בשאלות כמו כיצד לדייק אינטונציה וכיצד לאחד כניסות, פשוט ניתנת ההוראה המפורשת - אל. אל תשירו נמוך/גבוה. אל תכנסו מוקדם/מאוחר. אל תנשמו שם. אל תרימו כתפיים. אל תתאמצו. בלי מהומה והתפלספויות, בלי "להשתדל" ו"לנסות", פשוט להפסיק. נשמע קצת פשטני, אני יודעת, אבל באופן מפתיע, יש בזה כוח, לפחות בהקשר הזה.
בסך-הכל, השאיפה היא לשלמות לא מלשון "מושלם", אלא "שלם". כפי שמוכיחים הביצועים החיים שלהם, אולי יש גליץ' פה ויציאה מהקצב שם, אבל זה באמת לא משנה.
המילים "מסתורין" ו"ריטואל" נאמרו שוב ושוב, לעתים ברצינות גמורה, בהקשר לאווירה אליה שואפים האנוּנים להכניס את הקהל במהלך הופעה, ולעתים בחצי חיוך סרקסטי, כמו בשמות אלבומי התמונות בדף הפייסבוק של המקהלה, למשל: "In the Dawn of Ancient Celticness before time dawned in the Dawn".
היו בסדנה הרצאות פרונטליות וגם אפשרות לעבודה אחד-על-אחד עם אנג'לה די בּוּרקה - מדריכה בשיטת אלכסנדר וכנרת נפלאה, וסילביה או'ריגן - ראש המחלקה הווקאלית בקולג' המלכותי למוסיקה בדבלין ומורתו של מייקל לפיתוח קול.
משתתפי הסדנה וחברי אנוּנה עבדו יחד כמקהלה בהדרכת שלושה מנצחים אמריקאיים: סטייסי רוֹסוֹ מפלורידה, שכתבה את עבודת הדוקטורט שלה על יצירותיו של מייקל והעמידה יצירות רבות שלו במקהלות הקולג' שבניצוחה, לורה אינמן - זמרת מקהלה מקצועית ומתוקה אמיתית מארקנסו, שהצטרפה לאנוּנה בסיבובי ההופעות האחרונים שלהם בסין ובקנדה, וצ'רלס בראפי (הוגה דימויים אפּיים כגון "Don't just let the sound fly outta your face!") שעבודתו, בין השאר כמנצח ה"פיניקס כוראל" וה"קנזס סיטי כוראל" זיכו אותו בפרסי גראמי.
כולם היו מעוררי השראה, ואופני ההסתכלות השונים על היצירות והעבודה על ביצוע תרמו המון לכולם ללא כל ספק, אבל עבורי, התכלס הגיע כשמייקל תפס פיקוד. השכלה פורמלית יש לו, אך לא כמנצח. הווייתו כמוסיקאי ועבודתו עם זמרים היא אינטואיטיבית מעל לכל (לתחושתי), ומבוססת על נסיון רב שנים במה שעובד ומה שלא. ככזו, היא מאוד יצרית, גדושה בהומור אירי (כמו בריטי, רק עוקצני יותר), אירוניה עצמית במסווה של מגלומניה (אירי-אירוניה, חא), היצמדות עיקשת לפרטים הכי מזעריים ושטותניקיות קיצונית. בקיצור, תחושותי טרם הסדנה רק קיבלו אישור וחיזוק.
 |
| אנוּנה בחזרה גנרלית לפני הקונצרט בכנסיית סנט ברתולומיו |
בתום 4 ימים אינטנסיביים שעברו כל-כך מהר אך הרגישו כמו חודש (איכשהו...), היה קונצרט. כנסייה, נשים בשחור, גברים במדי ההוביט המקהלתיים, האנוּניות מתהלכות בגלימות עם נרות דולקים בכפות ידיהן, מייקל מספר בדיחה שלא עובדת לשביעות רצונו וחושף בפני הנוכחים שהיא נשמעה מוצלחת יותר כשניסה אותה בשירותים באותו הבוקר.... ריטואל צרוף!
היינו רצוצים וכלל לא חפים מפיקשושים ומעידות, אך נתנּו עבודה ועשינו חיים. היה כזה כיף.
אולי לא הייתי היצור הכי חברותי, אבל נהניתי והרווחתי המון מהשהות והעבודה בחברת כולם. החרטה היחידה שלי מהטיול כולו היא שעל אף שנגשתי למייקל אחרי הקונצרט ופטפטנו חפוזות, לא ביקשתי להצטלם איתו.
יצאתי גרופית.
טוב, זו לא הפעם הראשונה.
לא משנה מתי תתקיים הסדנה הבאה, אני הולכת, ויותר מאשמח לגרור איתי את מי מחברי וחברותי המזמררים הנכונים להגרר. אולי בפעם הבאה אצליח להפתח קצת יותר. והלוואי והשמועה תגיע איכשהו לאזניים הנכונות שעשויות להזמינם ל... פסטיבל אבו גוש, נניח. גם ימק"א יכול להיות אידאלי עבורם. והאוניברסיטה המורמונית. וכנסיות בעיר העתיקה. שיבואו אבל, בחייאת דינם.
הקטע האהוב עליי ביותר:
ומשהו בלתי פורמלי לסיום:
